קראמבל תפוחים ותותים

אני מבטיח לכם שאם תעשו סקר אקראי בקבוצה של טבעונים, השאלה הכי מעצבנת שכולם שומעים היא:

"אז מה את/ה אוכל/ת?"

והם סופקים כפיים ואומרים: "כל הכבוד לך" או "אתה משוגע/ת" וה-"זה בטח נורא קשה להיות טבעוני" התמידי. קשה לאנשים מחוץ למעגל הטבעוני להבין איך אפשר להסתדר בלי בשר ומוצרי חלב. ולא יעזור כמה נאמר להם "יש ממש המון לאכול" או "בכלל לא חסרים דברים טעימים לאכול שהם לא מהחי" – זה פשוט לא נתפס אצלם בראש. קשה להם להבין את האמת הפשוטה: רוב מה שכולם אוכלים יום יום, הוא ממילא טבעוני.

הרי אנשים אוכלים בלי סוף תבשילים של תפוחי-אדמה, פסטה עם רטבי ירקות למיניהם, עולם שלם של תוספות פחממתיות ותבשילי קטניות, שלא לדבר על סלטים. הם פשוט לא עוצרים לחשוב שהם חצי טבעונים בעצמם.

וזה עוד יותר בולט בחברה שלי, החברה הדתית – דווקא, למרבה האירוניה, בגלל הארוחות הבשריות. אנחנו אלופים בשימוש בתחליפי חלב בתוספות והכי חשוב, בקינוחים. כך שלפחות חצי מכל הקינוחים של כל משפחה דתית, נקיים ממוצרי חלב. כמה פשוט, ככה נוטים להתעלם מהמחשבה.

אז החלטתי הפעם לתת לכם מתכון לקינוח מהמם שאחותי האהובה מגישה אצלה בבית כקינוח לסעודות שבת. כי תפוחים הם תמיד בעונה ועכשיו הזמן לנצל את התותים. זהו קראמבל, שהבריטיים מתייחסים אליו כפודינג (לכו תבינו) ואנחנו תמיד מתייחסים אליו כעוגה. קינוח שמורכב משכבת פרי עסיסית שמעליה שכבת בצק שחומה ופריכה. אצלינו כולם תמיד מלקקים את האצבעות ומבקשים עוד מנה.

ואתם יודעים מה?

אפילו לא הייתי צריך לטבען את המתכון הזה. הוא מגיע ככה טבעוני, במקור.

IMG_8235 להמשיך לקרוא

פונדו שוקולד טבעוני

אני מתנדב בועד למלחמה באיידס.

עם הפרידה מאשתי, כשעזבתי את הבית, החיים שלי היו בלגן מוחלט והייתי הלום ושבור. באותה נקודה נמוכה, אנשים מהקהילה הגאה עזרו לי להתמודד עם הבור העמוק שנפער בחיי, לטפס ממנו ולראות שוב שמיים בהירים. אחרי כמה שנים החלטתי שהגיע הזמן שאני אתרום חזרה לקהילה והחלטתי להתנדב בועד.

ההתנדבות בועד למלחמה באיידס היא בשבילי לא רק שירות לקהילה, אלא גם אוסף של אנשים מסורים ונהדרים – אנשים טובים באמצע הדרך. אני משמש בתור יועץ במרפאה של הועד בבאר-שבע ומסביר לאנשים שבאים להבדק על הוירוס, על הסכנות להדבקה וגם מלמד אותם איך לשמור על עצמם. בדרך כלל המרפאה של הועד היא מקום שמח. אנשים באים במצב של חרדה, בפחד איום שנדבקו ויוצאים מלאי הקלה כשהם מקבלים תשובה שלילית. ובניגוד לסטיגמה, רוב הנבדקים (ולמעשה גם המתנדבים שלנו) – הם סטרייטים.

אבל לפעמים, וזה קורה יותר מדי, יש גם אנשים אחרים.

למשל הנער הצעיר שרק עכשיו מלאו לו 16, למרות שבקלות הייתם נותנים לו 18. הוא עדיין תלמיד בתיכון ולמרות זאת הוא נרשם כבר לאתר הכרויות של הומואים ומקבל כל יום הודעות מאנשים שרוצים סטוץ עם "בשר טרי". ולמרות שהוא רק בן 16 וארבעה חודשים הוא כבר שכב עם עשרות גברים שלא טרחו לבדוק בן כמה הוא באמת, במקרה הטוב, ובמקרה הרע מחפשים קטינים (כי, היי, 16 זה כבר גיל ההסכמה). וברור שלפחות כמה מהם לא טרחו להקפיד על מין מוגן, והוא, מה הוא יודע מהחיים שלו. בבית הספר בטוח שלא לימדו אותו על מין (שלא לדבר על הבית) וגם אם כן, מין הומוסקסואלי זה הס מלהזכיר. ועכשיו הוא בא להבדק בהיסטריה כי הוא שמע על איידס ומנסה לברר איתי מה יהיה איתו אם נגלה בבדיקה שהוא נשא. ועם כל הפחד וכל התמימות וכל חוסר האחריות מה שהכי מפחיד אותו זו לא המחלה ושני כדורים כל יום למשך שארית חייו – אלא שההורים שלו יגלו שהוא הומו. כי לנערים מתחת לגיל 18 אי אפשר לעשות בדיקה אנונימית, הם חייבים להציג תעודה מזהה. והוא אומר לי שהוא רוצה "לצאת מזה" שהוא לא רוצה להיות הומו, לא רוצה יותר סקס עם גברים – הוא רוצה אשה וילדים ומשפחה.

או האשה השקטה שבאה להבדק, כבר לא בת עשרים. אשה בשלה. וכשאני שואל למה היא באה להבדק, כמו שאני שואל את כולם, היא נרתעת ולא רוצה לענות. ורק אחרי שאני אומר לה שזה חשוב, כי זה באמת חשוב לנו לדעת עם מה מתמודדים כדי להמליץ על הבדיקה המתאימה היא אומרת לי למה. והתשובה שלה מוציאה אותי לגמרי מאיפוס ולוקח זמן עד שאני מצליח לתפקד מולה כמו שאני מתפקד מול כל מי שבא להבדק. כי לא ציפיתי שמישהי תאמר לי "נאנסתי לפני שבוע". והיא חכמה, היא יודעת שבדיקה אחרי שבוע בלבד לא יכולה לזהות את הוירוס. אבל היא באה להבדק כי מעולם לא נבדקה קודם ל-HIV, ואם יתגלה שהיא נשאית, היא רוצה לדעת אם זה בגלל האנס או שהיה להHIV  כבר קודם. ומה אומרים לאשה כזו? איך מנחמים אותה? והאם אני, כגבר, יכול לנסות בכלל להבין מה עובר עליה? האם נסיונות הניחום המגושמים שלי לא עושים את המצב יותר גרוע במקום לעזור?

או הבחור החרדי, בשנות ה-20 המוקדמות שלו, "שנכנע ליצר" והתחיל להפגש עם נשים לסקס. ואין לו מושג קלוש מה זה מין מוגן (שלא לדבר על קונדום) ושבכלל אפשר לתפוס מחלות דרך יחסי מין – כי אף פעם אף אחד לא דיבר ולא ידבר בקהילה שלו על דברים כאלה. כי "אצלנו זה לא קורה" או "אם נדבר איתם על מין זה יעודד אותם לקיים יחסים לפני החתונה". ויש לו ממש מזל שיש לו חבר חילוני ששמע מה הוא עושה ושלח אותו מיד אלינו להבדק. והוא מרגיש כל כך אשם שהוא "נפל" ולא חיכה עד החתונה, כמו שצריך לעשות – והוא לא יודע ממי לפחד יותר, מוירוס ה-HIV או מאלוהים. ואני לא יודע אם זה שאני, חובש הכיפה, מסביר לו על כל העובדות על איידס ומחלות מין אחרות – מרגיע אותו או רק מלחיץ אותו יותר. וצריך להרגיע אותו שאני לא אספר לאף אחד, ואנחנו בועד שומרים על סודיות ואנונימיות, כי אם ישמעו על זה בקהילה שלו – הלך השידוך.

או האשה שלא מבינה למה החבר שלה מתעקש להביא אותה לעבור בדיקת HIV  בועד. אז מה אם נקרע להם הקונדום פעם? הם סטרייטים. איידס זה מחלה של הומואים, לא ככה? והוא, לא טרח ליידע אותה אף פעם שהוא נשא, כי הוא מקפיד על מין מוגן – אז "מה היא צריכה לדעת מזה". הוא הרי לא רוצה להסתכן בזה שהיא תעזוב אותו, היא סקס ממש טוב. אבל תקלות קורות ועכשיו היא הגיעה לבדיקה ולוקחים ממנה דם והיא עדיין בהלם מזה שהיא פה. ואני עומד ליד ערכת הבדיקה ורואה את הקו השני, זה שמראה על תשובה חיובית, הולך ומבצבץ. וזה אומר שהסיפור שלהם מתחיל להשמע פחות ופחות הגיוני (איך אומר ד"ר האוס – "כולם משקרים"), הרי מגליץ' אחד עם נשא מטופל קשה מאד להדבק ב-HIV. כנראה שהמציאות היא שיותר מפעם אחת הם לא הקפידו על מין מוגן, שהרי למה שהיא תתעקש על זה בכלל? החבר שלה בסדר, לא? ואני יודע שעוד כמה דקות נצטרך לבשר לה שהיא נדבקה בוירוס ולמוטט כל מה שהיא יודעת על החיים שלה ועל הזוגיות שהיא מנהלת עם החבר הזה שהיא סומכת עליו.

ויש עוד מקרים ועוד סיפורים וזה לא פשוט מבחינה רגשית לשמוע את כל הסיפורים האלה ככה סתם באמצעו של יום שגרתי.

אז אחרי התנדבות טעונה כזו אני חוזר הביתה עם תחושות מאד קשות ולא יודע מה לעשות עם עצמי. קשה לי להשאיר את האנשים האלה במרפאה ואני הרבה פעמים סוחב את הסיפורים שלהם איתי הביתה. כשיש לי יום כזה כל מה שאני רוצה כשאני מגיע הביתה הוא חיבוק ארוך מבן הזוג שלי – ושוקולד.

Fondu

להמשיך לקרוא

השקשוקה שלי

אני מאד אוהב שקשוקה. זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי להכין בעצמי במטבח, מיד לאחר שאמא למדה אותי איך מכינים חביתה – עוד לפני המתכונים המסובכים מספרי הבישול. שקשוקה היא ברירת המחדל שלי בארוחות בוקר של בתי קפה. היא מנחמת ומחממת, יש בה בצל ועגבניות למכביר וטעם פשוט וביתי, אבל בכל זאת היא תענוג עילאי. היא מסוגלת להמיס את הקשוחים והעמידים ב"מתנגדי האוכל", אלו שלא אוכלים עם שמן ומתנגדים לכל מה שיש בו יותר קלוריות מחסה.

אבל יש מעט מאד דברים שהם אוקסימורון כל כך יסודי כמו "שקשוקה טבעונית". איך אפשר להכין שקשוקה שהמרכיב העיקרי, אם לא החשוב ביותר בה, הוא ביצים – ללא ביצים?

אבל אני רגיל לאוקסימורונים, שהרי החיים שלי הם אוקסימורון אחד מתמשך. אם תעיינו בכל כתבת אינטרנט למתחילים שעוסקת בנושאים שמערבים דת והומוסקסואליות אחת התגובות הראשונות תהיה: אין דבר כזה "הומו דתי". גם אני כשהייתי הומו צעיר ומבולבל הייתי בטוח שזה המצב. לימדו אותנו בישיבה שזה תועבה, מחלה סוטה, חטא נוראי ורעה חולה שהחילונים הכופרים לוקים בה כי הם לא למדו מספיק תורה.

הייתי נער דתי צעיר שלמד בישיבה תיכונית והיה אחד התלמידים הטובים. מאלו שכל המורים אהבו והוא, בתורו, העריץ את הר"מ שלו (רב/מחנך). אבל היו דברים שבאמת לא הבנתי. למה הרב שלי כל כך מתנגד שהחבר'ה ילכו לים מעורב? מי בכלל הולך לים כדי להסתכל על בנות, הולכים בשביל להכנס למים, לא? ממש לא הבנתי מה ההתנגדות הגדולה כל כך לדיסקוטקים (ככה קראו להם אז), הרי אני לא רוקד עם בנות כי אני רוצה לגעת בהן או משהו כזה, אלא כי בא לי לרקוד. לקח לי זמן להבין שאני לא מסתכל על בנות באותו האופן שהחברים שלי מסתכלים עליהן. שכשכולם נמשכים לכיוון הזה, אני בעצם מסתכל על החברים שלי בפנימיה.

כשזה נפל עלי הייתי במצוקה נוראית. איך זה יכול להיות שזה אני? אני הוא הסוטה, החולה, החוטא? היו בפני רק שתי אופציות: או לוותר על הדת ולצאת בשאלה או להדחיק את המשיכה שלי ולשחק את הסטרייט שהייתי אמור להיות. שהרי אין כזה דבר "הומו דתי". זה נמשך ככה שנים ארוכות ועצובות, בהן הסתובבתי בעולם מדוכא ומיואש. שנים של כעס על אלהים שעשה אותי "כזה", של בכי לתוך הכרית כשהלכתי לישון ושל נסיון נואש להימשך לנשים.

כשעבר הזמן, ובעיקר כשהאינטרנט חדר לחיינו, גיליתי שאני לא היחיד שחי עם אותו אוקסימורון. נחשפתי לגישות שונות לשילוב הנטיה שלי עם היהדות, שילוב שכבר לא היה אוקסימורון – אלא אפשר לי להיות גם הומו וגם דתי. זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף מצאתי שלוה עם שניהם. נולדתי הומו ואני לא יכול לשנות את זה, אבל גם נולדתי לתוך עולם ומשפחה דתית, ואני לא מעוניין לשנות את זה. גיליתי ששילובים שנראים, אולי, על פני השטח כאילו הם סתירה פנימית, הם לא רק אפשריים, לפעמים השילובים האלו מוציאים את הטוב ביותר בשני העולמות ומאפשרים לשני ההפכים הללו לבוא לידי הביטוי הזוהר והאמיתי ביותר שלהם.

כמעט כמו שקשוקה טבעונית…

IMG_7047 להמשיך לקרוא

פאייה ספרדית טבעונית

אני אוהב לבשל. אני נהנה מאד מהיצירה הזו שהופכת ערמה של מצרכים לריחות נהדרים שפושטים בכל הבית, לצבעים ומרקמים והכי חשוב לטעם נהדר. בישול, בשבילי, הוא ניחום ונוסטלגיה וזכרונות ומשפחתיות.

יש בי השפעות ניכרות מהצד הייקי שלי. לא רק המאכלים עצמם, אלא גם התפיסה שמראים אהבה בעזרת אוכל. יכול להיות שזה חלק משמעותי מהסיבה שאני אוהב לבשל בשביל אחרים. בגלל זה קשה לי לבשל רק בשביל עצמי. אני צריך שיהיה מי לבשל בשבילו, אפילו אם זה רק מישהו אחד – וכמובן כיף יותר לבשל ליותר אנשים. בתקופות שאני לבד, מכל מיני סיבות, אני כמעט ולא מבשל. לפעמים אני אפילו מדרדר לתבשילי אינסטנט למיניהם, רק כדי שיהיה משהו לאכול. אני יכול לחיות ימים שלמים על פיתה עם קטשופ חריף וזיתים (הסטיה הקולינרית שלי) או אפילו על ג'אנק פוד שאני קונה בחוץ. בתקופות כאלה שאין לי בשביל מי לבשל, אני הרבה פעמים פשוט נמנע מבישולים.

תבשילים, ואוכל בכלל, הוא אחד הדברים העיקריים שיוצרים משפחה. זכרונות משותפים של הורים וילדים הם הרבה פעמים זכרונות של טעמים וניחוחות. ידוע הרי, שריח הוא הדבר שיכול לעורר אסוציאציה לזכרון באופן הכי יעיל, הרבה יותר מצלילים או מראות. אנחנו מתגעגעים לריחות המטבח של סבתא או לניחוחות של שבת בבוקר של ילדותנו. אני מאד אוהב תבשילים משפחתיים, כאלה שמכינים לארועים שכל המשפחה ביחד סביב שולחן. הרבה פעמים קוראים להם "מאכלי שבת", כי ככה זה אצלנו היהודים, המשפחה מתכנסת ביחד בשבת.

אבל אני אוהב מאכלים כאלה גם אם הם של משפחות אחרות. למשל המשפחה הספרדית של חברי ג'ורדי גליסטאו מנדוסה (או גליס, בקיצור). גם הוא יושב עם משפחתו סביב השולחן בארועים מיוחדים עם הרבה מאכלים משפחתיים שמעוררים בו נוסטלגיה וביתיות. הכרתי אותו כאן, בבאר-שבע, כשהוא גר כמה חודשים עם אהובו הישראלי. הוא בישל אוכל טבעוני מהמם גם כי הוא מאד מוכשר וגם כי זה המקצוע שלו – הוא תזונאי (אם יש לכם מכרים דוברי ספרדית, תשלחו אותם לדף שלו בפייסבוק). וכשביקשתי אוכל אותנטי, של המשפחה שלו, הוא הכין לנו פאייה (Paella בלע"ז), תבשיל של אורז שנקרא על שם המחבת השטוחה והרחבה שבו מכינים אותו. הפאייה הספרדית המסורתית היא תבשיל של אורז דביק, ירקות והרבה פירות ים – אבל גם הוא, כמוני, עמד בהצלחה באתגר של טבעון הזכרונות של ילדותו.

IMG_7272

הוא ואהובו הישראלי התחתנו (בספרד זה אפשרי), גרים היום בברצלונה, רוקמים ביחד זכרונות ובונים להם נוסטלגיה חדשה. ואני למדתי שאוכל נוסטלגי הוא תמיד טעים יותר – גם כשזו נוסטלגיה של מישהו אחר…

להמשיך לקרוא

עוגת "דבש" טבעונית לראש השנה

אני אדם דיסקרטי מאד. איש פרטי. אני לא אוהב להסגיר את היעדים והכוונות שלי, מעדיף להשאיר את הקלפים צמוד לחזה.  כשאני הולך ברחוב, אני לא רוצה שידעו לאן אני הולך. לא ממהר להסגיר פרטים אישיים, כשטלפניות מתקשרות אני תמיד שואל למה הן צריכות לדעת. לא עוטה על עצמי, בדרך כלל, סימנים מזהים כלשהם. דיסקרטי.

 אולי זה נובע מהשנים הארוכות בהן הסתרתי סוד כל-כך משמעותי בחיי. סוד שהיה לי קריטי לשמור, שחשבתי שימוטט את חיי. אולי זה סתם אופי. לא יודע, כזה אני.

 אבל יש בעיה עם הקונספט הזה: ילדים.

 ילדים וסודות לא הולכים ביחד. ילדים, בעיקר קטנים, מוציאים החוצה כל מה שהם שומעים. והם שומעים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אני ואשתי לשעבר היינו מתלוצצים על הנושא. הייתי תמיד אומר "מאז שיש לנו ילדים הפכנו למהוגנים, כי סודות כבר אין לנו…".

קשה לי מאד להתמודד עם הצורך שלי בסודיות מול טובתם של הילדים. אני הייתי רוצה להסתיר את מצבי המשפחתי, את נטייתי המינית, את הכל. אבל זה קשה עם ילדים בסביבה. הרבה פעמים קורה שאני מסתובב ביחד עם הילדים ומישהו אקראי שואל:

- "אז מאיפה אתם?"

אני תמיד מנסה לענות בנונשלנטיות "באר שבע" ולהמשיך הלאה. אבל זה לא עובד. הילדים תמיד משלימים:

- "אבא גר בבאר שבע ואנחנו ב [...].

או כשמגיעים לארועים שלא עם כל הילדים אז יש שאלות כמו:

- "אז כמה אחים אתם?"

ותמיד יהיה הילד שיענה: "יש לנו עוד אח קטן/גדול שנשאר אצל אמא, ההורים שלנו גרושים".

ואני מנסה לקבור את עצמי ולהעלם. למה? למה שתסגירו פרטים כאלה? ועוד לזרים? אבל ככה זה ילדים – אין להם סודות.

זה קשה לי, אבל אני משתדל מאד שלא להתערב. שלא להשתיק אותם או לתקן אותם. שלא יקבלו ממני את התחושה שהם צריכים להסתיר משהו. שהם צריכים להתבייש בזה שההורים שלהם גרושים. זה באמת לוקח ממני הרבה שלוה, אבל אני מקפיד על זה. לפעמים אני אומר להם, בעיקר כשאני תופס את עצמי נרתע מאיזו אמירה שלהם: "זה שההורים שלכם לא ביחד זה לא משהו שצריך להתבייש בו". אני מקוה שמה שאני אומר להם יחלחל, שלא ירגישו רע עם עצמם. אני מקוה שאני מצליח היטב להסתיר מהילדים את הנטיה האישית הזו שלי לסודיות. שימשיכו להיות ילדים, ככל שהם יכולים, בלי הגבלות. אפילו במחיר הדיסקרטיות שלי.

IMG_3627

גם לעוגה הזו יש סוד.

אם לא תאמרו לאף אחד, לא יצליחו להבחין שזו לא עוגת דבש "אמיתית". יש לה טעם של עוגת ראש-השנה אמיתית עם תועפות דבש וכל זאת ללא טיפה של ניצול בעלי-חיים. יש מרכיב סודי שמוסף כדי לתת את הטעם והלחות של עוגת דבש טובה (המשיכו לרשימת המרכיבים כדי לגלות מהו).

לפעמים סוד טוב זה מה שצריך, אבל רוב הפעמים צריך לדעת להשתחרר מהסודות. אמנם כמה סודות יכולים להוסיף פלפל לחיים (ולא, המרכיב הסודי הוא לא פלפל), אבל הרבה סודות יתחילו לנהל לכם את החיים, עד שבסוף לא תדעו איפה נגמר הסוד ואיפה מתחילים החיים שלכם. תאמינו לי, אני מבין בסודות. היה לי סוד גדול גדול שניהל את החיים שלי, עד שכבר לא היו לי חיים. החיים שלי התחילו כשהוצאתי את הסוד החוצה…

  להמשיך לקרוא

סלט בורגול חמצמץ

אנחנו, כהורים, אוהבים מאד את הילדים שלנו. באמת. בכל רגע של היום (ובמיוחד כשהם ישנים).

אבל לקראת סוף אוגוסט אין הורה שלא מתפלל שכבר יתחילו הלימודים.

אחרי שנגמרו כל הקיטנות וכל הארוחים וארוחי הגומלין אצל הדודים, מגיע הזמן שאנחנו צריכים קצת שקט ושלוה. קצת זמן לעצמנו. כבר נהיה קשה יותר להיות נחמדים אליהם בבילויים וצריך ממש להתאמץ כדי לא לתקוע אותם מסביב לטלויזיה וזהו.

בזמנים כאלו הדבר האחרון שבא לעשות זה לבשל.

אז מזמינים פיצות, קופצים לבורגר שוואנץ הקרוב ובכלל פושטים על הקניון. אולם בשלב מסוים מבינים שלאכול בחוץ זה לא רק מאד לא בריא לחשבון הבנק – אלא זה גם לא בריא לילדים.

אז במיוחד למצב הנפשי הזה שלא בא לבשל וכבר אי אפשר לקנות, מיועד הסלט הזה. זהו סלט שהוא בעצם תוספת פחממתית וגם יש בו חלבונים מן החיטה. רק להוסיף איזשהו חלבון קטנייתי לארוחה – וקיבלתם ארוחה שלמה ומזינה במינימום מאמץ.

IMG_6484

באמת, מה צריך יותר מזה?

(אולי רק שיתחילו כבר הלימודים…)

להמשיך לקרוא

ספגטי ברוטב תאילנדי קליל, ללא בישול

קיץ.

חם.

אין כח לבשל, אין כח לעמוד מול הגז בקו האש, ועדיין רעבים.

אז מה עושים?

יש כמובן הרבה אפשרויות לסלטים קרירים. אבל לפעמים בא משהו פחממתי שהוא לא לחם. במקרה כזה פסטה היא פתרון אידיאלי. זמן הכנה קצר ומעט זמן מול האש – ואפשר לאכול אותה גם קרה, בהנתן הרוטב המתאים.

אז זה בדיוק מה שיש לי להציע הפעם. רוטב טעים באופן מבהיל ופשוט להכנה שזה מביך לכתוב עליו פוסט. רק לערבב את המרכיבים, לא צריך אפילו לבשל – וזה מוכן. הילדים שלי מתים עליו ומפעם לפעם מתעקשים שאני אכין אותו.

הכמות של הרוטב מספיקה לחבילת פסטה רגילה של 500 גרם. אני עושה את הרוטב הזה עם ספגטי, כי זה הכי מתאים לרוטב החלק הזה. אפשר כמובן עם כל סוג של פסטה ולדעתי הוא יתאים טוב גם לאטריות אורז (שם אפשר לקצץ אפילו את זמן הבישול של האטריות).

IMG_6334

אז בהתאם למזג האויר – מתכון קצר, קריר וקייצי.

להמשיך לקרוא

פשטידת כרובית או ברוקולי טבעונית כשרה לפסח

כולם תמיד אוהבים להתלונן על פסח. אין לי מושג למה זה, אבל כבר 30 יום לפני החג מתחילים העיתונים להתכונן לצום המצות הגדול. כאילו אין שום אפשרות להסתדר בעולם המודרני שלנו ללא לחם. מצות זה אחלה. במיוחד עם שוקולד או אבוקדו, ובשנים האחרונות הסטיה שלי היא מצה עם קטשופ ונקניק. כן. ובכלל, פסח זה לא רק מצות. יש כל כך הרבה תבשילים מוצלחים שאפשר להכין לפסח – ובעיקר אני אוהב את תבשילי הפסח המסורתיים.

אבל יש אנשים שבאמת נמצאים בבעיה. קוראים להם אשכנזים, אלו שלא אוכלים בפסח קטניות – ואני אחד מאלה. אשכנזים אוכלים בפסח תפוחי אדמה, חסה וביצים (טוב, גם מצות). ואם הם טבעונים אז רק תפוחי אדמה וחסה. כלומר זה מה שחשבתי לפני שהתחלתי לבשל, בעיקר כי זה מה שהיה מקובל אצלנו בבית. זה מה שאימי הכירה מהבית האשכנזי שלה.

אחותי השניה, הגדולה ממני, היא זו שטרפה את כל כלי הפסח אצלנו בבית. עוד הרבה לפני פסח היא הפקיעה את המטבח מידיה של אימי, ששמחה מאד להעביר את המושכות לידיים של מישהו אחר. היא הכניסה לביתנו תבשילים מוזרים שמעולם לא שמענו עליהם, אבל התאהבנו מיד. היא גם לימדה אותנו שפסח זה לא רק מצות וביצים והכניסה לבית גם פשטידות ותבשילים שונים שלא חלמנו לאכול בפסח.

היום אני פחות מקפיד על העניין האשכנזי של לא לאכול קטניות בפסח. בעיקר כי האיש שלי באה מבית תימני – אז אני מאמץ את המנהגים שלו. אבל עדיין יש בליבי חיבה למתכונים האשכנזיים שעושים את כל הפיתולים האפשריים כדי להיות טעימים גם בלי קטניות.

אבל יש אתגר בעייתי יותר. למרות כל האמור לעיל, פסח נשאר אצלנו בבית חג רווי בביצים. עכשיו מגיע הפסח הראשון שאני צריך לבשל טבעוני (בקודם חטאתי בביצים) ואני שובר את הראש מה לעשות. אז לפניכם אפשרות אחת. פשטידת מצות וכרובית או ברוקולי (אפשר גם שניהם) שלא עושה שום שימוש בביצים ועדיין יציבה ודבוקה כמו ח"כ על כסאו.

פשטידה

קל מאד להפוך את הפשטידה הזו למאפה ללא גלוטן ואפילו לא צריך לוותר עליה כשפסח נגמר. פשוט להחליף את המצות בשש כוסות (כן!) של פצפוצי אורז או קורנפלקס לא ממותקים – זה יוצא נפח של 1.2 ליטר. אבל אז כמובן היא לא מתאימה למי שאינו אוכל קטניות בפסח.

להמשיך לקרוא

ראש סלרי חמוץ-מתוק

אני אוהב אוכל. אני אוהב לנסות ולטעום מאכלים חדשים ואני אוהב מאכלים ישנים ומעוררי נוסטלגיה. אני אוהב מתוק ואני אוהב מלוח. אני אוהב סלטים קלילים של קיץ ונזידים כבדים של חורף. אני אוהב סושי פלצני עם קנפיו ושומשום ירוק ואני אוהב אורז פשוט עם בצל מטוגן ואבקת-מרק.  אני אוהב מתכונים מושחתים מלאי שוקולד וקצפת וגם קערות עמוסות בחסה וזרעים מוזרים גדושי אומגה 3. אני אוהב אוכל. וכשזה מגיע לפירות ולירקות אני אוהב את כולם.

טוב, כמעט. זה לא שיש ירקות או פירות שאני לא מוכן לאכול, אבל יש כאלו שאני מוכן לאכול באופן סלקטיבי. למשל חצילים מבושלים זה לא כוס התה שלי, אבל כשהם מטוגנים זה נהדר. בגזר מבושל ממרק אני לא נוגע, אך גזר בכל דרך אחרת מתקבל בברכה. מפטרוזליה טריה אני ממש מתרחק, אבל מבושלת בתבשילים זה יופי. יש עוד דוגמאות לאהבות סלקטיביות שלי, לפעמים אני אוהב את הירק חי ולא מבושל ולפעמים הפוך.

כל זה נכון כל עוד זה לא סלרי, או אם תעדיפו לכנותו כרפס. כן, יש ירק אחד שאני לא אוהב בכלל. עלי סלרי חיים הם מזעזעים מבחינתי, ובישול לא משפר אותם בכלל. סלרי עלים – לא בבית ספרנו. אממה? מסתבר שהכלל הקשיח שלי לעלי הסלרי איננו נכון כשמדובר בשורש הסלרי.

סלרי

את המתכון הבא פגשתי באחד מספרי הבישול של נירה רוסו, אי אז בחיי הישנים. ניסיתי אותו פעם ומיד התאהבתי. השילוב הזה שבין חמוץ למתוק, בין רכות הסלרי לגזר היותר מתפצח, וטעם של סלרי, אך מעודן – שבו אותי מיד. הספר כבר איננו אבל אני משחזר את המתכון מזכרוני. הוא נראה נהדר על הצלחת והוא מצוין גם חם וגם בטמפרטורת החדר.

פרט מידע אחד חשוב: זהו מתכון של חורף. בקיץ שורשי הסלרי קטנים, מצומקים ומסכנים. השורשים הגדולים מגיעים לשווקים ולסופרים רק בחורף ואז הם גם לא מאד יקרים.

להמשיך לקרוא

הצ'ונט הפרטי שלי (או חמין טבעוני)

בלעבוסטע (קראו: Ba-Le-Bu-Ste) פולניה, קרי בעלת הבית, נמדדת על ידי הרבה אנשים: על ידי בעלה, על ידי חברותיה, על ידי אמה ובראש ובראשונה על ידי השוויגער (החמות). הבלעבוסטע מבוקרת על דברים רבים מספור, אך על שלשה דברים תקום ותיפול הפרסטיז'ה שלה: על איכות הגעפילטע פיש שלה, על גובה עוגת הלייקך והכי חשוב – על הצבע של הצ'ונט שלה. אם הצ'ונט לא מגיע לצבע חום כהה עמוק מיני ים, אז אוי לאותה בושה. לא ממש משנה הטעם, גם אם טעם הצ'ונט טעם גן עדן וכצפיחית בדבש, אך צבעו חום-צהבהב חיוור – כל מחמאות שבעולם לא יצליחו לעודד את האשה ולהסיר את מכאובה.

לפיכך התפתחו במהלך השנים המוני טריקים להשחמת הצ'ונט. היו אשר הטבילו במי הצ'ונט שקיקי תה, היו שהוסיפו לו כפית אבקת קפה ואחרות שמו בתוכו קליפות בצל או אגוזים. כמובן שגם לי יש את הטריקים שלמדתי מאימי והיא מאמה לפניה (טוב, את חלקם) וגם כמה טריקים משלי – כי אף פעם אי אפשר להשתמש במעט מדי שיטות להשחים את החמין. אחרת, מה תאמר השוויגער?

IMG_4555

ועוד דבר. כל מי שתשאלו איך נקרא החמין האשכנזי יתן תשובה אחרת. אני מניח שזה עובד אותו דבר עם חמינים של עדות אחרות, אך אני רק עלי ועל עדתי לספר ידעתי. יש שישבעו שיש לקרותו צ'וּנט או טְשוּנְט בשורוק, אחרים ירחיקו לכת וידרשו לבטא את הלמ"ד של הטְשוּלֶנְט. אולם אצלנו תמיד קראוהו צ'וֹנְט – וכך גם אני.

להמשיך לקרוא